סחיטה בלבד

אני לא בוכה. זה לא בכי.

ביקשתי ממנו לבוא הערב. האמת שקיוויתי שיבוא אתמול, אבל הוא לא הצליח להשתחרר. קיבלתי ברקס מפוטנציאלי, ולמרות שבן הזוג הקבוע שלי הרים אותי באהבה, הייתי צריכה משהו אחר. לא רק מישהו שיאהב אותי. מישהו שירצה אותי. לא את המוח החריף שלי, את הלב הרך. מישהו שירצה את הבשר שלי. להשתמש, לדפוק, לפרק, לקחת.

אני מעליו, רוכבת על הזין המהמם שלו, הפטמה שלי בפה שלו. הגוף שלי שלו. הכל שלו. עשרים דקות לפני כן הייתי על רצפת האמבטיה, הראש שלי בתוך ארגז הכביסה, צורחת מכאב כשהוא מזיין אותי מאחורה בלי רחמים, משתמש ברצועות החזיה שלי כמו ברתמה של סוס. הוא הרים את סל הכביסה וסובב את הפנים שלי אליו, לראות אותי סובלת. אני יודעת כמה הוא אוהב את זה, ואני אוהבת לסבול בשבילו.

עכשיו אני מעליו, אבל הוא עדיין זה שמזיין אותי. אני מזכירה לו איך סבלתי בשבילו, והוא אומר את המילים שאני כל כך אוהבת לשמוע: "את זונה טובה". פתאום אני מרגישה את הכל סוער בי, גלים שוטפים לי את הגוף. "אני רוצה להיות טובה", אני שומעת את עצמי מייבבת. "אני רוצה להיות מושלמת".

"את מושלמת. את הכי טובה שיש. את אידיאלית. אני רוצה אותך. אני צריך אותך. את כל מה שרציתי".

ואני מתפרקת באוזן שלו, וזה לא בכי. אני מתייפחת באקסטזה ובהוקרה ובהזדקקות ובטירוף ובספייס ואני אולי הרבה דברים אבל אני לא בוכה, זה לא בכי. זה כל מה שרציתי.

מחק היסטוריה

בהתכתבות לא שומעים אותי מתייפחת. על המסך אני מחזיקה פאסון.

"היו לנו חוויות מדהימות ואני מעריכה אותך מאוד", כותבת לך. "תודה על כל מה שנתת לי במסע הזה".

אתה לא נלחם. מה שכתבתי נשמע מפוכח, רציונלי. בהתכתבות אני מנוסחת לעילא. אני שונה עכשיו, אחרת ממי שהייתי כשהכרנו לפני שנה וחצי. החיים שלי שונים, הבדס"מ שלי שונה. אתה מצפה לאותה התמסרות כשאתה מרים את המתג, אבל אני כבר לא נדלקת בקלות. 

אני מכניסה מילים כמו "כרגע", "עכשיו", כדי לרכך את המכה. לא בשבילך, בשבילי. אתה מבטיח לי שהדלת לא נסגרת לעולם ושתמיד תהיה שם כשאצטרך אותך. אני מאמינה לך. אני סומכת עליך.

בצד השני של המקלדת הדמעות לא מפסיקות לזלוג. אני רוצה לשמח אותך בפעם האחרונה. מצלמת את השד הלבן והרך שלי, העור העדין שאתה כל כך אוהב, מסומן בסימן כחול מושלם מאתמול בלילה.

"אחרונה לפרידה", אני כותבת, משתנקת מבכי.

"זה כבר לא שלי", אתה עונה. לא פותח את התמונה. מוחק את היסטוריית הצ'ט. 

במסך הלבן אין סימן שהיית פה אי פעם.

מילת הקסם

תגיד תודה.

תגיד תודה שעניתי לפנייה שלך. תגיד תודה שנחשפתי. תגיד תודה שנתתי לך את הטלפון שלי. תגיד תודה על סיפורים אישיים שחלקתי איתך בפתיחות ועל ההקשבה וההכלה לסיפורים שלך. תגיד תודה על האמון. תגיד תודה על ההומור. תגיד תודה על המגע והגניחות. תגיד תודה על ההתמסרות. תגיד תודה שלא שיקרתי לרגע ולא הסתרתי מי אני ומה אני רוצה ובתמורה, ביקשתי שתחזיר לי באותה מטבע. תגיד תודה על זה שסלחתי כשלא היית כנה. תגיד תודה על הפנטזיות. תגיד תודה על המימוש. תגיד תודה על זה שמישהי כמוני בחרה לתת את כל אלה לך.

על לא דבר.

טיפול שורש

היער היה הפנטזיה האולטימטיבית שלנו, אבל איכשהו היא הצליחה להתפספס לנו שוב ושוב. נפרדנו, חזרנו, כעסנו, נשברנו, תיקנו. ואז מזג האוויר היה גשום ואז היתה קורונה ועוד ועוד מכשולים.

כשאנחנו מתקרבים לדרך העפר אני פוקחת חצי עין ומביטה דרך החלון. אני טרמפיסטית במושב האחורי שלך, מנמנמת רוב הדרך ולא יודעת מה מחכה לי בעוד זמן קצר. אני רואה את העצים והלב שלי מתחיל לדפוק מהתרגשות. זה סוף סוף קורה. אנחנו באמת עושים את זה.

"איך אתה נוסע?" אני משחקת את החשדנית, ואתה מתרץ באיזה תירוץ. כשאנחנו מתקרבים לשולחנות הפיקניק, שם אתה אמור לקשור אותי ולבצע בי את זממך, אנחנו מגלים אורחים לא רצויים. זה לא בתוכנית. כמה סיבובים ואתה מוצא פינה מרוחקת ביער. אין שם שולחנות אבל יש אותי, כבולה ומבוהלת וחצי עירומה ונוטפת על המגבת הפרושה על המושב האחורי.

יש הרבה רגעים שאני רוצה לנצור מהלילה הזה. גם את הרגע שבו נשברתי וצעקתי את מילת הביטחון הצהובה שמאותתת שזה יותר מדי. גם את הבכי חונק לי את הגרון כשאתה מזיין אותו, ואני נאבקת לנשום דרך האף הסתום. אני רוצה לזכור איך גיחכת על הרטיבות שלי כשעמדתי עירומה, בוכייה וכואבת כנגד הרכב בזמן שמכוניות חלפו לידנו על הכביש הסמוך, לא מבחינות במה שמתרחש מרחק קצר משם. ואז אני מעורסלת בזרועותיך כשאתה מרגיע אותי ואומר לי כמה שאני טובה, כמה שאתה גאה בי, מנסה לתת למילים לחדור מבעד ליבבות.

מוזר להגשים פנטזיה שדמיינת במשך שנים. זה אף פעם לא מושלם, זה לא היה כל מה שרצינו. אתה חוזר ואומר שכן, וזה לא באמת משנה. נתתי בך אמון ואתה שמרת עליי כמו שידעתי שתשמור. אני לא יודעת עליך הכל, אבל אני יודעת שבחרתי נכון. גם אם הבוקר אני לא יכולה לשבת.

דרך אגב, יש לי יום הולדת בשבוע הבא. אשמח לפנטזיה אולטימטיבית חדשה.

רק בשביל לקבל

אני הולכת ומצטמצמת בסגר הזה למשהו שכבר לא הכרתי מזמן.

פעם היו לי הרבה חורים, הרבה שימוש.

ידעתי להטריף במילים, בתמונות.

ידעתי להתמסר ולגרום לאחרים להתמסר אליי.

הדמיון שלי היה אינסופי, הפנטזיות שלי פרצו גבולות. הייתי סקרנית. הייתי להוטה.

היום אני מוצאת את עצמי מפנטזת על חיבוק. פשוט חיבוק. להניח ראש על מישהו, שילטף לי את השיער וינשק לי את המצח. להרגיש זרועות מסביבי, מושכות אותי קרוב ומוחצות אותי חזק. להרגיש עטופה ומוגנת, כאילו שום דבר לא משנה וכלום לא קיים חוץ ממני, ממך ומהחיבוק.

זה חייב להיגמר ובקרוב, אחרת מי יודע לאן עוד אגיע בקצב הזה.

הודעה לציבור

חולים מספר 212 ו-213, גבר ואישה ממרכז הארץ בשנות השלושים לחייהם.

21:00-21:06 תפיסת שיער ונשיקה רטובה ואגרסיבית שמזכירה למי היא שייכת

21:06-21:22 הורדת הראש לאזור החלציים, זיון גרון עמוק וליקוק מתחת לביצים

21:22-21:23 גרירה בשיער למיטה

21:23-21:40 קשירה של ארבע גפיים למיטה תוך אי שמירה על מרחק של שני מטרים

21:40-22:00 עינויי פטמות, זיון שדיים ושימוש בחזה לעינוג עצמי

22:00-22:05 כיסוי עיניים

22:05-22:35 דפיקה וגינאלית וזיון גרון לסירוגין

22:35-22:36 הסרת כיסוי עיניים, גמירה על הפרצוף

22:36-23:45 מקלחת, קפה, התכרבלות במיטה

לא ידוע אם השניים נדבקו גם בקורונה, אך הציבור מתבקש לשמור מרחק מהחולים הללו ליתר ביטחון.

ברקס

טיפ למתכנני פנטזיית אונס

מלבד מילות ביטחון ברורות, אמון מלא, תקשורת אינטנסיבית והרבה הכלה, יש דבר נוסף שכדאי שתקחו בחשבון:

בבואכם לחטוף את ה"נאנסת" בוואן לבן גדול כשהיא יורדת לחניה בלבוש זנותי ומנסה להתחמק משכנים מודאגים בדרך, ודאו מראש שאתם יכולים לצאת מהחניה הזו בקלות עם הרכב מבלי שתיאלצו לבקש לחטופה לכוון אתכם ברוורס.

(או שפשוט תלכו על סינריו של פורץ ותעשו את זה בבית)

ליצור אתר אינטרנט אישי בעזרת WordPress.com
להתחיל