תיכף אשוב

מגירת האכזבות שלי מלאה עד אפס מקום.

אז פתחתי לך תיקיה חדשה. לתוכה דחפתי בלי סדר מסוים:

פרפרים לבנים

ז'קט שחור

צ'ייסר וויסקי

מבוכה

סימנים כחולים על הצוואר

טעם של ליפסטיק

אי הבנות

ריח מתקתק של סיגרים דקים

חוסר ביטחון

מילים שנלחשות בקול עמוק

התמסרות

התפשרות

השלמה

ובמבה.

סגרתי את הכספת ונעלתי, שלא אתפתה לפתוח; את המפתח הפקדתי אצל פקיד משועמם, שכבר מכיר אותי היטב. הוא אפילו לא הרים את ראשו להביט בי כשאמרתי:

"אני יוצאת שוב לחפש אהבה".

ורק מלמל:

"נתראה בקרוב".

מה שתרצה

אם תרצה להכניע אותי, הכה בי בנבוט עד לאבדן הכרה וקח אותי על מיטה מאבן.

אם תרצה למשמע אותי, כופף אותי על ברכיך, הפשל את שמלתי ותן לי להרגיש את כף ידך על ישבני, שוב ושוב ושוב.

אם תרצה לאלף אותי, קשור אותי ברצועה ואלץ אותי לזחול על הרצפה לפני שתאכיל אותי.

אבל

אם תרצה שאהיה שלך

פנה לי מקום לצדך, עטוף אותי בחייך, ספר לי את סיפוריך והאזן לסיפוריי

עד שנירדם חבוקים

על מיטה מאבן.

גבולותייך יכובדו

במשך שנים התנזרתי מסקס. לא שלא רציתי. רציתי הכל – זוגיות, אינטימיות, ללכת יד ביד בשדרה, לשלוח סמסים מצחיקים באמצע יום העבודה, להתגפף מול הטלוויזיה, להזדיין בלי לדפוק חשבון. רציתי גם סקס חסר משמעות, כזה שכולו פונקציונלי וחייתי, בלי שאלות. אגרסיבי, מלא תשוקה.

אז למה נמנעתי?

קצרה היריעה כאן, אבל – חוויות שעברתי ועיצבו אותי גרמו לי לפקפק ביכולת שלי לתקשר את הגבולות שלי מול גברים. בחיים שלי הייתי אדם תקשורתי, ורבלי, שנון, חד, מלא ביטחון וכריזמה. שידרתי תחכום וניסיון, גם ניסיון מיני. בדייטים הייתי הופכת פתאום לילדה בת 14 – מצד אחד חוששת ומבוהלת, מצד שני להוטה לרצות את מי שמולה ולא יודעת איפה נגמר הרצון שלה ואיפה מתחיל הרצון שלו. פחדתי מאלה שינצלו את זה, ואכן היו רבים שניצלו. עברו שנים והרבה עבודה קשה הביאו אותי למקום שבו אני נמצאת היום, מקום שבו הילדה הזו יכולה לנוח והאישה יכולה להגן עליה. האישה הזו התחילה לעשות סקס, לצאת לדייטים, להכיר את העולם.

ואז היא הגיעה לכלוב.

עובדת החודש

אני שוטפת את הפנים בסבון יקר מדי, מורחת קרם לחות ומתאפרת. לא יותר מדי; שפתון ורוד עמיד, אייליינר שחור.

אתה מרים לי את הסנטר. אני מנסה לא לחייך. המבט שלך מרוכז. אתה מעביר לי את האגודל על השפתיים.

אני לובשת גרביונים ושמלה ומעיל, נועלת מגפונים שטוחים ואוספת את השיער לקוקו מתוח.

כשאתה מנשק אותי, אני מרגישה את האצבעות שלך ננעצות לי בקרקפת, מושכות את השיער מהשורשים. אני נכנעת, מתמסרת. אתה נושך לי את השפה התחתונה.

מגיעה למשרד. אומרת שלום למנקה המתוקה שאני אף פעם לא זוכרת את שמה. מכניסה את האוכל שהבאתי לצהריים למקרר ומכינה נס עם חלב סויה.

אתה לא מפשיט אותי, עוד לא. רק מכניס את היד דרך המחשוף וחופן לי את השד, צובט לי בפטמה וסוחט ממני גניחה. עכשיו אתה מפשיט אותי.

השיחה

אני – רוצה שנדבר על היום שלי, היום שלך, על הפרק האחרון של "בלש אמיתי", על איך שיחקתי אותה מול המנכ"ל בישיבה היום ועל איך נתקעת עם האוטו באמצע כביש שש, על ההיא ששברה לך את הלב ועל ההוא שהשאיר עליי צלקות שעוד לא הגלידו.

אתה – רוצה לדבר על כמה שהשפתיים שלי חושניות, על החזה שלי, התחת, על מה שבא לך לעשות לי, על איך שתחנך אותי וכמה אני צריכה להיות ממושמעת.

אני – נרטבת. כועסת. על שנינו. על המקומות שהגענו אליהם לפני שבכלל נפגשנו. על אמת אחת, קדמונית, יצרית, שנחשפת כל כך מוקדם ולא מאפשרת לנו לחזור אחורה.

הכרתי מישהו.

באפליקציה בלי אותיות אהו"י ועם הרבה תמונות. הוא יפה, הוא מצחיק, הוא חכם, הוא רוצה אותי.

אנחנו – מדברים על נטפליקס ועל אוכל הודי, על העבודה שלי והעבודה שלו, על איך זה שאף אחד לא מגיע ליד אליהו חוץ מלניחום אבלים.

ואני מרגישה שיש בינינו תהום

שעליה יכולה לגשר רק אמת אחת, קדמונית, יצרית, מלוכלכת, שאי אפשר בלעדיה.