ביום הראשון פירקת לי את הצורה.
ביום השני סיפרתי לך כמה שהיה לי טוב.
ביום השלישי ענית שגם לך, והתנצלת על חוסר הזמינות.
ביום הרביעי שאלתי מתי תבוא שוב.
ביום החמישי לא דיברנו בכלל.
ביום השישי פירקתי לו את הצורה.
ביום השביעי שאלת לשלומי, אבל אני כבר שבתתי מכל מלאכה.
שבוע טוב.
נזכרתי בפעם האחרונה שתחזקתי שולט ונשלט בו זמנית.
הצעצוע שלי פישל. היה אמור לענות לנו לטלפון בשעה שנקבעה ולא היה זמין. בהתחלה אני נענשתי במכות עד שיענה, אבל עם הזמן, בננה התעייף ופשוט נשכב עליי, מרתק אותי במשקל גופו בזמן ששנינו בוהים במסך המחייג.
"הזונה שלך גרועה", הוא הפטיר לבסוף בחוסר סבלנות.
"הזונה שלי יותר טובה מהזונה שלך", השבתי.
תכל'ס.
זו היתה טעות לענות לשיחה שלך רגע לפני שאני יוצאת לדייט הזה, אבל לא יכולתי ללכת אליו ולבלות את הערב במחשבות על איך השיחה הזו היתה מתנהלת.
ועכשיו אני עומדת באמצע הרחוב, כבר מאחרת לו, לנער היפה שמחכה לי בבר, כמה מטרים משם. אני אמורה לבוא בטוחה בעצמי, סקסית, שולטת במצב, אבל במקום זאת אני עומדת ומנסה לבלוע את הדמעות. אני לא יכולה להיות מאמי הערב, לא יכולה להיות מלכה. אני צריכה להיות קטנה ומנוחמת, שמישהו יחליף את הכאב הזה בכאב אחר.
הלוואי ויכולתי לחנות בחוץ כמו קורקינט להשכיר.
ואיך אני יכולה לבוא שבורה ועצובה כשהמשפט ההוא שאמרת לי עוד שורף לי את המעיים, לחייך חיוך גדול ולקוות שלא נמרחה לי המסקרה. להיות נחשקת כשרגע לפני כן הבהרת לי עד כמה אני לא. לנשום עמוק כשאין לי כבר יותר אוויר.
ואני נזכרת בו, בבננה, שהגיע אליי הביתה פעם חולה לגמרי ועדיין סישן אותי – בלי נשיקות, כמובן – והרגשתי את הגוף שלו קודח בכל פעם שנצמד אליי כמו שאהבנו. וכשגמרנו קמתי והכנתי לו תה עם דבש וניגבתי לו את הזיעה ושכבנו במיטה וצפינו בפרק ההוא של "משחקי הכס" שלא קרה בו כלום, ולא היינו כבר שולט ונשלטת אלא בחור חולה ומקטר ובחורה שרוצה שיחלים כבר. וזה היה האפטר קייר ששנינו היינו זקוקים לו.
להמשיך לקרוא התחלפותאת חכמה, יפה, מצחיקה וסקסית אבל
זה לא מתאים לי לזוגיות
בחיים לא הרגשתי ככה עם מישהי על ההתחלה אבל
זה לא מתאים לי לזוגיות
את סקס מעולה, מוצצת מדהים, עומד לי רק מלחשוב על מה שעשית לי אבל
זה לא מתאים לי לזוגיות
המילים שלך מטריפות לי את המוח אבל
זה לא מתאים לי לזוגיות
אנחנו באותו ראש ומחפשים את אותם הדברים בדיוק אבל
זה לא מתאים לי לזוגיות
אני לא מפסיק לחשוב עלייך אבל
זה לא מתאים לי לזוגיות
את כל מה שרציתי אבל
זה לא מתאים לי לזוגיות
אני אוהב אותך אבל
זה לא מתאים לי לזוגיות
אבל
אם את רוצה לזרום
אין לדעת
חוץ ממה שאת כבר יודעת
שזה לא אני
זו את.
הדביקי את הרסיסים זה לזה
מה קיבלת?
כמעט מראה
שתראה לך מי את כמעט
תפרי את שאריות הבד זו לזו
מה קיבלת?
כמעט שמיכת טלאים
שתחמם אותך בלילה כמעט קר
חברי את המילים היפות זו לזו
מה קיבלת?
כמעט הבטחה
שתחזיק אותך כשאת כמעט נופלת
קחי את כל הכמעטים
מה קיבלת?
כמעט מה שרצית
בארץ הילדים האבודים חי ילד שלא מוכן להתבגר. פעם, מזמן, הוא החליט שאפשר להישאר ילד נצחי, ומאז הוא שוחה עם בתולות ים וחולם על ילדה יפה שתהיה לו גם אימא וגם מאהבת. כזו שיוכל להעניק לה את כל מה שיש לו – אצבעון קטן.
בארץ הילדים האבודים חי איש ממורמר שלא מצליח להניח לעבר. הוא מקנא בילדים נצחיים, רוצה לכבוש אינדיאניות יפות, אבל נמלט על נפשו בכל פעם שהוא שומע את תקתוק השעון.
בארץ הילדים האבודים אני אור קטן ונחוש, מפזרת אבקת קסמים על ראשיהם של החולמים לעוף ומזכירה להם לחשוב מחשבות טובות. וכל מה שביקשתי בתמורה זה שתמחאו לי כף, תאמינו בי, כדי שלא אגווע ואכבה.
ילדים אבודים, הביטו לשמיים. אם תראו שם ציפור גדולה ומוזרה, לובשת כתונת לילה ולצווארה אצבעון, תירו בה חץ מיד. אחרי הכל, זהו לא מקום לילדות אבודות.
כמה אני מתגעגעת להניח את הראש על ברכיים של מישהו, עירומה, על הספה
ביד אחת הוא מחזיק סיגריה והיד השנייה עוטפת לי את החזה.
אולי זה מיני אולי
הוא מסתיר אותי מהשכנים בבניין ממול אולי
הוא מזכיר לשנינו של מי החזה הזה בכלל. ומדי פעם הוא חופן, לש, מעסה, צובט.
והשיחה שלנו קולחת, ואנחנו צוחקים כמו שרק אנחנו יודעים לצחוק, ושנינו עייפים ורק רוצים לישון אבל גם לא רוצים להפסיק. ואני מתגעגעת להרגיש את התחושה הזו שיש מישהו
שיצבוט אותי עד שאירדם.
מי יודע, אולי עוד אשקם חלק מהסעיפים הללו בעתיד. אבל אני די בטוחה שאצליח להמשיך בחיי בלי שני האחרונים ברשימה.
מול הדלת הסגורה את מתחננת שאעניש אותך, כדי שתוכלי להרגיש טוב יותר עם עצמך.
אני כל כך מצטערת, אני שומעת אותך בוכה. עשיתי טעות. אילו יכולתי להחזיר את הזמן לאחור הייתי עושה את זה.
בבקשה תצליפי בי. תכאיבי לי, את מציעה בייאוש, כאילו שזה משחק עבורנו. כשאני מסרבת את מלקה את עצמך, מקדישה לי את הכאב בכל זעקה.
מהעבר השני של הדלת אני שותקת. איך להסביר לך שהכאב שלך לא מקהה את שלי? שאי אפשר להחזיר את הזמן לאחור? שכל מה שאני רוצה הוא שתניחי לי עכשיו, תתני לי לפתוח את הדלת לרווחה ולצאת החוצה במקום להיות נעולה במעצר הבית הזה, בין ארבעה קירות של עצב, זעם, אכזבה והשפלה שבו סגרת אותי?
אני לא רוצה להעניש אותך. אני פשוט חייבת להפסיק להעניש את עצמי.
היום העולם הזה מרגיש לי כמו ביצה.
לא – כמו חול טובעני. כזה שמרתק אותך למקום. בכל פעם שאתה נאבק בו, אתה שוקע קצת יותר ויותר. אז בשלב מסוים אתה פשוט נשאר לעמוד בתוך העיסה הדביקה הזו. אתה מתחיל להרגיש רעב, עייף, צמא, בודד. אתה מתחיל לשאול את עצמך למה מלכתחילה נכנסת לתוך בור של חול טובעני. ובד בבד אתה נהנה מתחושת החמימות המנחמת שעוטפת אותך. אתה אומר לעצמך שזה לא כל כך נורא. מה יש שם בחוץ, בכלל? רוח? חופש? כן, אבל גם אדמה קשה ויבשה שצריך לדרוך עליה, ולמי יש כבר כוח לזה.
לצידך בביצה הזו עוד טובעים. חלקם כבר שקועים עד צוואר, חלקם רק טובלים את כף הרגל. כמה מהם הופכים להיות החברים הכי טובים שלך. מי מבין אותך יותר מזה ששוקע יחד איתך בבוץ, אתה חושב לעצמך. אבל החיבוק הזה הופך להיות כבד יותר ויותר, וככל שהם מתרבים אתה שוקע עמוק בלי יכולת לנשום. לידך יש כאלה שנראים נינוחים, בטוחים במקומם. איך הם עושים את זה, למען השם? איך מצליחים לשמור על ראש מעל המים?
כשהבוץ מכסה אותך אתה מבין, באיחור, שמי ששורד פה באמת צף על גופות של אחרים.
A Tinderella Story 