חברה טובה

פגשתי לאחרונה חברה ותיקה שלא חשבתי שאראה שוב. למען האמת, אחרי שנים של חוסר פעילות, של נמנום רגשי עמוק והימנעות, שכחתי שהיא קיימת. אבל מסתבר שהיא חיה לצדי כל הזמן הזה. מפלצת ירוקת עין, צרת עין, רעה, מעוררת יצרים.

קנאה, איפה היית כל השנים הללו?

אני מנסה לומר לה שהתבגרתי, שהתפתחתי, שאני לא ילדה חסרת ביטחון. שאני מביטה במראה ואוהבת את עצמי, שאני מרימה לכל מי שאני מכירה, רוצה לאהוב ולהיות נאהבת, שאני לא החברה שהיא הכירה פעם.

אבל היא, כמו חברה אמיתית, יודעת לקרוא אותי ולראות אותי כפי שאני באמת.

היא מביאה איתה את החבורה הרגילה מפעם – קטנוניות, אובססיה, ספקות. כולן מחבקות אותי ומנסות לשכנע אותי שזה בסדר שהן כאן. קחי חופש מהעבודה, הן מנסות להדיח אותי. את יודעת שממילא כל מה שתעשי היום יהיה לשבת ולפתח סינריוז בראש.

אני רוצה לסגור בפניהן את הדלת, אבל המשמעות היא לחזור לקיפאון. אז אני נותנת להן להישאר בינתיים עד שאוכל לקום וללכת, עד הפעם הבאה שקנאה תיזכר בקיומי ותחזור לחיי.

איתה אני אולי חרא של בן אדם. אבל לפחות אני שוב בן אדם.

הכל או

אנחנו אוהבים לשחק, אני והוא, אז אחרי שזכה בפרס ובחר להפוך אותו לעונש, נתתי לו בחירה:

או שאני ממלאת את חלקי בהסכם, שומרת לו את הגמירה הזו לשיחה הלילית שלנו, נותנת לו להיות איתי בכל רגע ומקדישה לו את הפורקן הזה אחרי שלושה ימי עוצר, או שאני כותבת פוסט כאן על הלילה הראשון שלנו.

הוא חשב על זה קצת. הסיכונים גבוהים; מצד אחד – יש סיכוי שבכל מקרה אכתוב, ומצד שני יש סיכוי שלא נצליח לדבר. אז הוא בחר.

אז לא אכתוב פוסט על איך פשטתי את התחתונים מתחת לבר והעברתי לו אותם.

לא על איך שלקח אותי, עירומה וכבולה, לשבת לצדו על רצפת השירותים ולצפות בו משתין.

ולא על הרגע שבו הניח על ראשי כתר של נסיכה שמצא אצלי בארגז ואז העניק לי שרשרת פנינים תואמת.

הוא הימר שאכתוב בכל זאת. זה לא יקרה. ככה זה כשמנצחים ומחליטים להמר על הכל – בסוף, הבית תמיד זוכה.

סימנים

"אלה הסימנים", אתה אומר לי באוזן, כי המועדון רועש מכדי לשמוע. "אגודל למעלה – יותר, אגודל למטה – פחות, כף יד באוויר – להפסיק. את מבינה אותי?" אני מהנהנת, רועדת.

אני רוכנת על הספסל, מצפה. הראש שלי כבר מעורפל, הגוף שלי כבר לא שלי, ובכל זאת באחורה של המוח אני מודעת לעובדה שהישבן החשוף שלי מופנה כרגע לקהל של צופים, חלקם חברים קרובים. כשהמכה הראשונה נוחתת אני שוכחת מהם לגמרי. זה רק אני ואתה והכאב. אני מתאמצת לזכור את הסימנים. אגודל למעלה, אגודל למטה, כף יד באוויר.

זה יותר מדי. זה כואב מדי. אני מנסה לצעוק שדי, ואז נזכרת שיש סימן. אגודל למטה. אתה לא רואה אותי וממשיך להצליף. אני צועקת ואתה מפסיק, לוחש לי באוזן אם אני בסדר. אני מרגישה רע. אני לא רוצה לאכזב אותך, לאכזב את עצמי. כשאתה נוגע בי אני שוכחת את הכאב ההוא, כי כאב אחר מתפשט אצלי בגוף. אל תפסיק, אני אומרת.

להמשיך לקרוא סימנים

פרנדזון

במטרופולין הסואן של אזור הידידות, אני משלימה עוד קדנציה כראש העיר.

יש לי נתינים נאמנים שמשלמים בהוראת קבע מיסים של מחמאות וחיזורים, ואני שומרת על תשתיות יציבות של תשומת לב.

אבל כשאני מחליטה לרדת לעם, אני מגלה בתים נטושים, סמטאות ריקות ורחובות ללא מוצא.

בתחנה המרכזית עומד בחור עם עיניים יפות וחיוך ביישן, לצידו מזוודה.

"לאן כולם הלכו?" אני שואלת אותו.

"לפרברים", הוא עונה לי לפני שעולה על האוטובוס. "את יודעת, יוקר המחייה".

משרוקית כלבים

אתמול ראיתי בחור צעיר ממתין לאוטובוס ליד דיזנגוף סנטר עם קולר אדום על הצוואר. קולר של כלב, כזה שמוכרים במקס סטוק. אני יודעת, כי יש לי אותו בשחור. הייתי עם ידיד ונילי שמכיר את נטיותיי, אז הסבתי את תשומת לבו לכך. "זה לא אומר כלום", הוא השיב בביטול, וסיפק הסבר לא הגיוני בעליל לתופעה.

רציתי לומר לבחור הזה שראיתי אותו. שאני יודעת שהוא לא רואה אותי, אבל שגם אני מסתובבת בעולם ורוצה לצעוק את האמת הפרטית שלי. במקום זה אני מסתפקת ברמזים דקיקים; משפטים כמו "אני אתן לך להוביל", "אל תעניש אותי", "תצטרך לקשור אותי כדי למנוע ממני", "אני אוהבת גלידה אבל פחות מתחברת לאנשים שאוהבים וניל", כאלה. יודעת שלאוזן בלתי מזוינת הם נשמעים תמימים לחלוטין, אבל לאוזן שזוינה היטב ובכוח הם יישמעו כצליל חד וברור מעל כל רעשי הרקע.

צליל שרק כלבים שומעים.

13

בפעם הראשונה שלנו יחד

הוא קנה לי קופסת עוגיות

ואני קניתי לו כרטיסי גירוד.

הוא ביקש לעשות לי דברים שאחרים דרשו

ונשק לי בצלקות ישנות שאחרים הותירו.

לא זכינו בכלום.

אבל הבוקר אני מרגישה בת מזל.

אמנות לחימה

הייתי רוצה להרביץ לך, אני אומרת.

הגיוני, אתה משיב.

תיתן לי? אני שואלת.

מה יוצא לי מזה? ציפיתי לתשובה הזו. אני מוכנה עם הצעה.

חמש דקות. תן לי חמש דקות לעשות לך כל מה שבא לי, בלי שתתנגד. מותר לך להתקפל, לצעוק, לקלל אותי. אסור לך להכות אותי בחזרה. אסור לך להחזיק אותי, אסור לך לרתק אותי. אסור לך להגן על עצמך. וכשיסתיימו חמש הדקות הללו אני שלך, לעשות בי מה שתרצה.

אתה מרים גבה. יש פה קטץ', כמובן. יש הרבה דברים שאתה רוצה לעשות ואין סיכוי שאתן לך. אתה מסוגל לספוג כאב, אלוהים יודע שסבלת הרבה יותר ממה שאי פעם אוכל לגרום לך. אז מה הן חמש דקות של השפלה בשביל הזכות לפרק לי את הצורה?

להמשיך לקרוא אמנות לחימה